אני לא מכיר את המושג בכבוד ולא מכיר במלה הפסד 

אני היום בן 71, רוב חיי ביליתי בעולם ההי-טק, ורק לפני 15 שנים עברתי לעסוק בציור דיגיטלי. לפי הסטטיסטיקה יש לי היום מספר שנים מועט  עם תפקוד מלא. כדי להתפרסם במהירות אני מתכוון לשבור את הכלים ולפוצץ את הרשת בפרובוקציות, במיוחד אם אני אחשוב שזה יעזור לי, לזעזע רבים עם פורנוגרפיה ופרובוקציות. כולם ידעו  שאין  לי מעצורים ואין לי אלוהים, אבל למדתי מניסיון העבר שתמיד אנשים מופתעים מחדש עד כמה זה יכול להיות דוחה ומכוער.

התוכנית ידועה:  אדהים את המומחים ואוכיח, בין שאפסיד ובין שאנצח, שאני ניחן בכישורים אמנותיים ותעמולתיים נדירים. אוכיח שהניצחון עצמו - הוא הכול, כפי שאומרים, ואזכה בפרס הגדול  - הפרסום.

האופנה האמנותית ה"גבוהה" עדיין מעדיפה מופשט, ניאו-ריאליזם או זעם חברתי על שמחת גוף ופורנוגרפיה שהם כאילו "וולגריות".  אבל מה לעשות אם פתאום האמן קיבל חשק לצייר ארוטיקה וסקס? האם יש לו זכות להסתיר את מה שהוא רוצה לצייר? על סדרת הקולאז'ים  החדשים שלי "מטעמים", שהחזירה לי את האמונה בלהט השורף של התשוקה.

הושפעתי מאוד מהכתבה של מירב מורן על רחל שגיא, שתחת שם בדוי, היא כתבה ספר שכולו וגם שמו הינו "מכתבים ל***". כעת שגיא נחשפת. היא בת 76, שומרת מסורת ודוקטור בחינוך. "מותר לרצות  גם בגילי",  אומרת שגיא ומסבירה למה החליטה להיחשף.

את שירי האחרון "ליום הולדתי ה-71"  פתחתי בשאלה "איזו מוזה תבחר בי עכשיו?!" לא הייתה זו שאלה רטורית, אלא שאלה קשה על מצבי הנוכחי.

אני תוהה בכנות אם יש המשך לאמנותי. בכנות וברצינות אני מנתח את חששותי: האהבה והארוטיקה שמהן שאבתי תמיד זרם חיוני של יצירתיות, התדלדלו עד כדי כך שאני נאלץ לחפש מלים לשם בדיקה מעמיקה האם הסתיים מעיין יצירתי.        מן האהבה לא נותר אלא ככתם הרטוב על הסדין. אני מתגעגע למי שהיה פעם – גבר פעיל מינית ואהוב, ואני עתה כמו קוסם מאחז עיניים שכבר לא מצליח להציג את להטיו.

תחושת הזוגיות המאושרת  שלוי עם עליזה בת זוגי זה 8 שנים, כמוה כנחמה לילד שתעה ביער: אני כבר מסתובב בזהירות סביב המלה זקנה. אני חושש בפירוש מפני חידלון יצירה: הנורא מכל הוא שאובדן היצירה אולי יותיר אחריו חיים ארוכים מדי של "יצירה בינונית". הרי מילון אבן שושן אינו מסתיים במלה "מוות" אלא דווקא במלים המתחילות באות "ת".

אני מנסה למצוא בעבודותי את התשובה לשאלה מי אני ומה אעשה, ואני מתקשה להכריע היכן אני באמת. אולם עד מהרה אני משליך את הזהירות לכל הרוחות ומתמסר לעבודותי בשקיקה. אני מתמסר לתשוקותי האמנותיות.

אמנם הספקות אינם נעלמים לגמרי גם בעיצומה של סחרחורת האהבה. אני מזהיר את עצמי מן השטף הסוחף אותי;  למוזה המנחה אותי עתה יש צרור קטן שבו היא מחביאה מה שאינו צריך להיות גלוי לעין. עתה המוזה מסייעת לי בהטמנת המסר הכפול. היא מפנה את העין אל הדו משמעיות, בקטעי הקולאז' ובאזכורים גלויים וסמויים.

בעתיד אני אולי אעלם, אבל את השנאה והזעם שחוללתי אני אותיר מאחורי. שאחרים יטפלו, ויפתרו את הבעיות שישארו.  אמן רגיל היה מתהדר בהישגיו בתערוכותיו בחו"ל, ומנחם עצמו במחשבה שלא הושפל ושאם הפסיד בתחרות הפרסום, לפחות הפסיד בכבוד. אלא שאני לא שמעתי על המושג "בכבוד", לא מכיר במלה "הפסד" ואינני בוחל בשום אמצעי במאמצי לזכות בהכרה שאני אחד מטובי האמנים הדיגיטליים הטובים בארץ.

המטולטלת  נעה מצד אחד לאחר. היא עלולה גם לחזור לכיוון השני. לכן אני מסוגל לעוות את המציאות, להתעלם מנהלים, לשבור חוקים, לקרוא תיגר על סדרי מנהל תקינים, ובקיצור, לנסות לחולל הפיכה אמנותית, זו המהפכה הנדרשת כיום.

הסיום שלי הינו אופטימי - המוזה, שפסחה עלי תקופה ארוכה, חוזרת אלי. המוזה לא רק בוחרת בי מחדש אלא גם "נטפלת" אלי, כדי שאפרסם לכול העולם את סדרת הקולאז'ים שלי.